בתמונה: שלט ההופעות שהיה תלוי מחוץ למועדון ומכריז על הופעות השבוע, רביעי מחליפי הפנים - פופ רוק במיטבו.
זמן קצר לאחר ההופעה הראשונה, בעודי הולך ברחובות תל אביב עם חזה נפוח בידיעה שאני הולך לכבוש את עולם המוסיקה הישראלי, מתקשר אלי דותן, הבסיסט, ומוציא לי את כל האוויר מהריאות.
הוא סיפר שעל אף ההופעה המוצלחת והתגובות הטובות הוא עוזב. הוא פשוט לא רוצה להתעסק במוסיקה אלא לפנות לכיוון אליו ליבו לוקח אותו והוא: פיסול וציור.
למרות האכזבה לא היה לי מה לעשות אלא לאחל לו בהצלחה. זו בחירתו, מה שהחזיר אותי שוב למשחק השנוא עליי של למצוא נגנים, עוד פנים מתחלפות להן במחליפי הפנים.
למזלי, מהר מאוד מצאתי בסיסט, זה היה בחור שהכרתי מהשכונה בשם איילון שהסתבר שהוא מנגן בגיטרה בס, אז הנה הוא בפנים, ומהר מאוד חזרנו לחדרי החזרות לנגן ולהשתדרג בסאונד ובשירים ולהתכונן להופעות הבאות.
התחנה הבאה שלנו הייתה מועדון הבלום בר: מועדון קטן שהיה ממוקם באותה תקופה ברחוב קינג' ג'ורג' בתל אביב והקטע שלו היה שכל ערב היו בו הופעות של להקות צעירות והכניסה אליו הייתה חינם! פשוט "תזמינו לשתות ובואו לגלות מוסיקה חדשה ולהנות מהופעת רוק" או משהו בסגנון.
מכיוון שהכניסה הייתה חינם ואנשים פשוט יצאו לשתות זה היה מקום נהדר לחשוף את המוסיקה שלך לקהל שלא הכיר אותך ולצבור ניסיון במה חשוב.
אחרי משטר חזרות נוקשה כבר היינו ממוקדים ונשמענו טוב יותר וגם היו לנו שירים חדשים כמו "איפה האדמה איפה האהבה", "לא לקחתי ללב" ועוד שירים שיופיעו באלבום הראשון שלנו שיגיע בהמשך הדרך.
הבלום בר היה מקום קטן יחסית אליו נכנסים בערך 150 איש בלחץ. מנהלת המשמרת הייתה בחורה סקסית בשם חן. היא גם הייתה מופיעה שם עם להקתה וגם שימשה כברמנית ראשית של המקום. איתה סגרתי את ההופעה הראשונה שלנו שנפלה על חג פורים.
בתמונה: ליאור לייבל ואייל וייס מתוך הופעת פורים בבלום בר.
חג פורים הגיע והמקום היה מקושט ומפוצץ באנשים שיצאו לחגוג. תוסיפו לזה את החברים שלנו שבאו לפרגן ותקבלו מקום מפוצץ שאי אפשר לזוז בו.
לעלות לבמה חמוש עם הגיטרה כמו נשק על הצוואר, כאשר שלומי נותן מקצב תופים מהיר מאחורה, וייס נותן את כישרונו על הגיטרה ואיילון בחור חתיך ( חשוב ) שניראה טוב ויושב על הקצב, כל זה יחד יצר את התחושה שסוף כל סוף אחרי שנים שאני מסתובב בחדרי חזרות עם נגנים שמתחלפים הנה זה קורה, להקה אמתית ומכאן השמים זה הגבול. אוי כמה נאיבי הייתי.
אם בדרך כלל השירים שלנו היו קצרים, כשעלינו על הבמה ניגנו אפילו מהר יותר מהרגיל בגלל ההתרגשות והאנדרנלין, דבר שגרם לכל ההופעה שלנו להיגמר אחרי בערך כחצי שעה.
ההופעה היתה מוצלחת, המקום היה מפוצץ וכבר למחרת היום קיבלתי טלפון מחן שהחמיאה על הערב המוצלח וכבר רצתה לסגור איתי הופעה נוספת דבר שעשיתי מיד.
היה כיף להרגיש כך, מחוזר על ידי מישהי מהתעשייה גם אם זה מהשוליים של השוליים של התעשייה.
הופעה נוספת זה חשוב, אבל היעד האמיתי שהיה לי בראש זה להוציא אלבום, משהו שלאף אחד מעשרות הלהקות שהופיעו בבלום בר עוד לא היה. "לנו יהיה" הבטחתי לעצמי בשקט.
להאזנה: "איפה האדמה איפה האהבה" מהשירים החדשים שנכנסו להופעות הבלום בר, צריך לתת הרבה קרדיט לאייל וייס שהיה מוביל בעיבוד השיר שנתן לו סטייל משלו.
*תודה לאביה אולשטיין על ההגהה בפרק זה.
Comentarios